מטבע הלשון האירופית

דורון מודן

האקדמיה ללשון העברית קבעה שיש לכנות את המטבע האירופי אֵירוֹ, מאחר ששם המטבע נגזר בכל שפה מהדרך שבה נהגית המילה אירופה. גם הנימוק הנוסף הגיוני: כל אחת מ־12 מדינות האֵירו הרי מוותרת על סממן לאומי לטובת רעיון אירופי ניטרלי. לפיכך – המטבע הנו משותף, ועם זאת, רשאית כל מדינה לכנותו לפי שפתה. כמו העיצוב הגרפי של מטבעות האירו: צד אחד משותף, וצד שני – לפי בחירת מדינות האיחוד.

אירופה, כידוע, איבדה את השפה שפעם איחדה אותה, ההודו־אירופית. ממנה התפתחו בנותיה, שעדיין דמו יחסית זו לזו, כלטינית, גרמאנית, סלאבית ואחרות, אך ככל שמתקרבים לשפות האירופיות בימינו, 'נכדותיה' של ההודו־אירופית, המובנוּת ההדדית בלתי אפשרית. בעקבות התפתחות אמצעי התעבורה, המסחר והתקשורת, האירופים מקיימים ביניהם מגע ישיר מאי־פעם, אך ללא יכולת לדבר זה עם זה. מחקר מ־1989 של חוקר בשם ואן דר סאנדט מעלה, כי "המובנוּת ההדדית של השפה האנגלית [במערב אירופה] נופלת בהרבה מציפיותינו הפסימיות ביותר", וכי היא מוגבלת לשישה אחוזים בלבד מן האוכלוסייה. ברור ששפות אחרות מאפשרות מובנות הדדית אף פחות מן האנגלית. כיצד, אם כן, ניתן לדבר על אירופה מאוחדת, כאשר קבוצה מאזרחיה, אם ייבחרו אקראית ויוצבו בחדר אחד, לא יוכלו להבין זה את זה, על כל המשתמע מכך?

כאשר מדברים על "שפה אחת לאירופה", אין הכוונה לשפת האם של אזרחי היבשת. אדרבא, המוסדות האירופיים, ובהם מועצת אירופה, הפרלמנט האירופי ושרי החינוך של מדינות האיחוד, תומכים במדיניות של 'פלורליזם לשוני', באמצעות הוראה מוגברת של שפות האיחוד, על חשבון שפות שמחוצה לו. אך ניתן לתמוה: אפילו ילמדו כל אזרח באירופה רק 3 מתוך 9 שפות האיחוד, האם הדבר ישים? ובכן, כאשר מדברים על שפה אחת לאירופה, מדברים בדרך־כלל על שפה שנייה משותפת. מספר גורמים חוברים לשאיפה לשפה שכזו, בראשם הגורם הכלכלי. הרחק אחריו צועד המניע האירו־פטריוטי או שמא, הניאו־קולוניאליסטי, השאיפה להשתייך לנתח טריטוריאלי גדול ככל האפשר מן העולם. מובן, שככל שיגדל מספר המדינות באיחוד, תפקידה של שפה זו יהפוך חשוב יותר ויותר.

באיזו שפה תבחר אירופה? הבלשן הנודע אנדרה מרטינֶה קובע: "סוגיית השפה לתקשורת בין־לאומית נראית כמאבק בין שפה מתוכננת, אספרנטו, הידועה כמתפקדת לשביעות רצונם של דובריה, ובין שפה הגמונית לאומית, שהיא כיום, כפי שכולנו יודעים, האנגלית". החידוש בדברי מרטינה הוא ההצבה על מישור אחד של שתי שפות אלה, האחת מדוברת בפי מאות מיליונים, והאחרת, בפי 2–1 מיליון איש בלבד. השפה הבין־לאומית אספרנטו נתפסת בעיני רבים כקוריוז. נראה גם שכלל אין מובטחים לה מראש הסיכויים להצליח, והרי אף פוליטיקאי לא יתמוך ברעיון שסיכוייו מעטים, אף אם הוא נושא בחובו יתרונות רבים. ואמנם, ידועה הקלות של אספרנטו ללימוד והניטרליות שלה. מקטרגיה טוענים שהיא אירופוצנטרית מבחינת אוצר־המילים שלה, אך דווקא 'חיסרון' זה מהווה יתרון לאזרחי היבשת הדורשים שפה שאינה שייכת למדינה ספציפית, ועם זאת מהווה קניין כולם, ממש כאיורי הגשרים על שטרי האירו, הנעדרים כל שיוך מדינתי. על אספרנטו יקשה להפוך לשפה השנייה של אזרחי אירופה, כשם שקשה לכל רעיון דרסטי למצוא את מקומו. ומצד שני, שפות אינן נולדות ומתות בתוך שנים מספר, אלא במהלך דורות, ורעיון מוצלח – סופו להצליח.

אולי, למרות המאמצים הבולטים של האיחוד לשמור על ניטרליות, תבחר אירופה בשפה ההגמונית האנגלית. ואולם יש לזכור, כי הסיבה להגמוניה היחסית של האנגלית באירופה נמצאת מחוץ ליבשת: ההגמוניה הכלכלית של ארצות־הברית. אלא שכעת מנבאים את התערערות הגמוניה זו, אם לא בהשפעת פיגועי ה'תאומים', הרי בצִלּוֹ של האירו. ואם באותו אסון עסקינן, לא מעט כותבים בעיתונות הישראלית המשילו את קריסת בנייני מרכז הסחר העולמי לקריסת מגדל בבל, שראשו בשמים. מובן, שאסון התאומים הוא עונש כבד מדי להתנשאות האדריכלית של ארצות הברית, אך כמה סמלי, שׂפתהּ של ארצות הברית, האנגלית, אינה פחות מתנשאת: היא שולחת גרורות אל תוך שפות רבות, ובתוכן העברית, ובעטייה נכחדות שפות אין־ספור, על מורשתן התרבותית. בימינו כמעט החליפה האנגלית את האירית כשפה הראשית בצפון אירלנד, והיא מהווה איום ממשי לוולשית ולגאלית בסקוטלנד. וזאת יש לזכור, היכחדות של שפה ומורשתה עצובה לא פחות מהיכחדות מין בעל־חיים. ראה מקרה הלדינו והיידיש. אם לאירופה חשובה, אפוא, הניטרליות, האנגלית בוודאי איננה הבחירה האידיאלית.